מעגל הכשפים של הדפלציה

איך קרה שהפחד הגדול מאינפלציה ששרר ברוב העולם בעשורים האחרונים התחלף בפחד מדפלציה? מדוע הבנקים המרכזיים בעולם שבתחילה איפסו את הריביות ולאחר מכן הזרימו מאות מיליארדים של דולרים ויורו לשווקים בכדי להמריץ את הכלכלות עדיין מתמודדים עם מדדי צמיחה ומחירים אנמיים? ומה הקשר בין התייעלות לדיפלציה? (רמז: היפנים יעילים מאוד).

קובעי המדיניות הכלכלית לא אוהבים ירידות מחירים ובצדק. אומנם, בהינתן הכנסה קבועה אנו עשויים לחשוב כי ירידת מחיר היא דווקא דבר חיובי, שהרי עם אותו הסכום ניתן לצרוך יותר. אך לצערנו לא זה המצב - לא בסביבה כלכלית המעודדת צמיחה ברווח למניה (וזוהי סביבתנו בתור משקיעים) ולא בסביבה כלכלית אשר אשראי והלוואות הם דבר שבשגרה בניהול הפיננסי של חברות. במילים אחרות, חברות לוו כסף כדי לצמוח. ללא צמיחה, החוב שגויס הופך למטרד רציני גם אם עלותו זולה. מכאן שירידת מחירים המובילה לירידה בסך ההכנסות של החברה עלולה להוביל לקיצוצים (בכדי לנסות עדיין לייצר גידול ברווח למניה ולהתמודד עם החובות) וההכנסה שחשבנו שהיא קבועה כבר אינה כזו.

אבל מדוע למרות תכניות העידוד האינפלציה לא מרימה את הראש? לאחרונה הצטרפו הסינים לתוכניות ההקלה הכמותית והאירופאים הודיעו שהם שוקלים להרחיב את שלהם. האם זה יעזור?

כידוע קביעת המחירים נעשית ע"י שני כוחות - הביקוש וההיצע. מצד ההיצע, הורדת הריבית ככלי ליצירת אינפלציה היא לא כל כך רלוונטית, ואולי אפילו בעלת השפעה הפוכה. הריבית יורדת וספק המוצרים יכול להרשות לעצמו להוריד מחירים משום שהתשואה היחסית אותה הוא היה מעוניין לראות על הונו המושקע יורדת. מה גם שעלויות המימון שלו ירדו, ומאפשרות לו להוזיל את מחירי המוצרים שלו גם כן.

בנוסף, הרצון להציג צמיחה ברווח למניה כאשר כמעט ואין צמיחה במכירות גורמת לחברות להתייעל, וכעת, שאנחנו נמצאים כמעט שמונה שנים לאחר משבר האשראי שדחף את כולם להתייעלות, מדהים לגלות עד כמה ניתן היה להתייעל. צריך לזכור כי חלק לא מבוטל מן ההתייעלות מגיע על חשבון תנאי העסקה והוצאות שוטפות של החברות. בכל מקרה, כאשר החברות מתייעלות הן פוגעות בביקושים. זה דבר טוב לטווח הקצר אבל גרוע לטווח הארוך. אגב, היפנים ידועים ביעילותם הרבה ותראו כמה זמן הם שקועים בחוסר אינפלציה...

כך יוצא שיש קשר גומלין מלא בין ההיצע לביקוש - החברות מתייעלות, הצרכן נפגע ומוריד ביקושים ואז הן מתייעלות שוב וחוזר חלילה. הדבר הראשון שהיה אמור לקטוע את מעגל הכשפים הזה הוא ההתנקות של השוק מחלק מהשחקנים ויצירת מחסור, שיגרום לעליית מחירי העסקה חוזרת וכו'. הדרך לפתרון הזה אינה נעימה במיוחד. הפתרון השני הוא היווצרות סקטורים חדשים בכלכלה, המייצרים ביקוש לעובדים. דווקא היווצרות כזו ממש לא חסרה לאחרונה, אך עושה רושם שהביקוש אותו היא יוצרת הוא לשרתים וכבלים ופחות לכוח אדם (אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת(. בקיצור, גם לביקושים קשה להרים את הראש כרגע. מסתבר שהורדת הריבית גם לא גורמת להשקעה חדשה כל עוד הביקושים חלשים, ועיקר ההשפעה שלה הוא ייקור אפיקי השקעה קיימים, מה שגורם לירידה נוספת בביקושים (ראו לדוגמא את עליית מחירי הנדל"ן ושכ"ד).

נראה כי התרופה האמיתית צריכה הייתה לבוא משני כיוונים במקביל. מצד אחד כלי מוניטרי המוזיל את הכסף ומעודד השקעות, ובמקביל התערבות פיסקאלית של השקעה ממשלתית בתשתיות ושירותים לשם אישוש שוק העבודה (גם במונחי שכר ולא רק במונחי תעסוקה). לסיכום, כל מי שצופה כי הכלכלות המתפתחות ייצרו את הביקושים בעולם, זה טוב ויפה, אך אסור לשכוח למדוד זאת אל מול כלכלות מפותחות אשר מזדקנות לאיטן וחוות ירידה בביקושים.